קתרזיס מזכך וקלישאות אחרות
21 יוני, 2009
21/06/2009
אם מנסים להתעלם מתחושת הגועל הקלה שמעוררים כמה מעיתונאי ארצנו בקרב ציבורים נרחבים במדינה, אי אפשר שלא להתפעל ממלאכת המחשבת שבסיכום נאום בר-אילן של רוה"מ נתניהו בידי אחד, אופיר רייכמן, מהתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. רבים מחלקי הסיכום נלקחו היישר ממילון הקלישאות המשמימות ועיוותי החשיבה השגרתיים של עיתונאי ישראל. רייכמן משתמש בביטוי "בקרב ציבורים נרחבים" כדי להציג את דעתו ודעת חבריו העיתונאים, ציבור קטן ומאוד לא נרחב (אך רב השפעה). הוא מזכיר את יגאל עמיר כשהוא מדבר על אוניברסיטת בר אילן, רפלקס של התקשורת הישראלית למרות שעמיר לא סיים את חוק לימודיו במוסד, לא למד שם כיצד לירות באקדח או שמותר לרצווח ראשי ממשלות ולמרות שלמוסד האקדמי המכובד עוד אלפי בוגרים, חילונים ודתיים, שהם אנשים נורמטיביים ותורמים לחברה, חלקם, כמו ציפי לבני למשל, אפילו שמאלנים טובים. מאותה משפחת הקשרים רפלקסיבים מגיע האיזכור של הזיעה של ביבי. למה סבורים עיתונאי ישראל כי לבלוטות הזיעה של ראש הממשלה ערך ציבורי? אין לדעת, אך כפי שאסור להזכיר את בר-אילן בלי לומר שלוש פעמים "יגאל עמיר" כך אין לפספס הזדמנות להזכיר את רוה"מ ביבי נתניהו בלי להגיד שהוא מזיע. גם מקומה של ה"חמלה", עוד קלישאת עיתונות בזויה, לא נפקד. עוד לא קם העיתונאי שיוכל להסביר באופן המובן לאדם אינטלגנטי מה ההבדל בין תקציב "עם חמלה" לתקציב "בלי חמלה" (או למה התקציב שהגישה ממשלת שרון נקרא על שם שר האוצר ואילו התקציב שהגישה ממשלת נתניהו נקרא על שם ראש הממשלה דווקא..), אבל חובה להשתמש ב"חמלה", בלתי מוסברת ככל שתהיה, כדי להבדיל בין הרעים, חסרי החמלה, לטובים הניחנו בה. אך כל אלה הן זוטות לעומת קלישאת הקלישאות, "המדינה הפלשתינית". במוחם של העיתונאים בוגרי דוקטרינת אוסלו, "מדינה פלשתינית" היא אוטופיה אופורית בה זאבים וכבשים מלחכים עשב יחדיו. דיון בפרמטרים המעשיים שלה (פירוז, נשק, כלכלה ויחסי חוץ, טילים אפשריים על נתב"ג) נתפס כעקשנות דווקאית שמטרתה היחידה תקיעת מקלות בגלגלי "תהליך השלום" ואולי אף הטלת בוץ של ממש ב"רגע הקתרזיס המזכך" של עיתונאי ישראל.
אבישי עברי
|
שלח לחבר
הדפס עמוד
