מעריב

הסיפור על רגל אחת

"באחד הסרטים...נראים ילדי משפחה פלסטינית ביום כיף בשלג. הם משחקים, זורקים שלג זה על זה, צוחקים ומצטלמים עם איש שלג. לפתע מתקרבים אליהם ילדי המתנחלים, הסיטואציה האידילית הופכת לתגרה: הצילום הופך למערבולת וכל מה שהצופה יכול לקלוט זהו ערב-רב של צרחות". הנה כך, במשפט וחצי ובלי משים, סיכמה הכתבת עינת ויצמן מ"מעריב" את כל סיקור ההתישבות היהודית החדשה בעיתונות המקומית. הפעם מדובר, לא שזה משנה משהו כי הפרטים המדויקים תמיד חשובים פחות מהמנגינה הכללית, בסיפורו של אחד מיכאל ז'ופרנר, שיזם מבצע צילום (אמנותי כמובן) במסגרתו חולקו מצלמות לתושביה הערבים של חברון על ידי ארגון "בצלם". ז'ופרנר, מסבירה ויצמן, "בכלל לא ארכיטיפ של החילוני השמאלני", מה פתאם, "זהותו מסרבת להיכנע להגדרות. הוא אינדיבידואליסט".

זהותם של תושבי חברון היהודים לעומת זאת נכנעת להגדרות ללא קרב. ז'ופרנר עצמו, כך עולה מהראיון הקצר איתו, מודע לחד-צדדיות של הפרויקט שלו: "ברגע שרוב החומר עוסק בפלסטינים או מצולם על ידם יש הטעיה מסוימת", הוא מסביר, "כי נוצרת הזדהות רק איתם. זה בלתי נמנע, ההצגה השלילית של המתנחלים". אך הכתבת ויצמן, כפי שהבנתם מפיסקת הפתיחה, דווקא מאוהבת בחד-צדדיות שז'ופרנר מתריע עליה. הנה עוד דוגמאות:

"שיחתנו נקטעת כמה פעמים כשהשכנים הפלסטינים של ז'ופרנר עוברים ועוצרים לשיחה ידידותית, בה מפגין ז'ופרנר ערבית מרשימה. בפעם היחידה שמתנחל עובר, הוא עושה זאת בריצה ולא נעצר לברך לשלום". - מעניין למה יהודי חברון לא עוצרים לברך לשלום את אחיהם הערבים. ויצמן היתה יכולה לנחש ניחוש מושכל בקשר לזה לו היתה מכירה מעט את תולדות המקום, לא לפי גירסת "בצלם".

 "אני יושבת עם ז'ופרנר בחצר ביתו ליד עץ הזית. החצר מטופחת. סימנו בה שביל עם אבנים, ואף צבעו אבן-אבן. ילדי חברון הפלסטינים אחראים לזה. מקום מגוריו של ז'ופרנר הוא מרכז קהילתי עבורם - המרכז הקהילתי היחיד בעיר. פעם אף אחד לא היה מסתובב בחוץ. זה היה מסוכן. עכשיו לתושבים הפלסטינים יש מקום שבו הם יכולים לראות סרטים וליצור אמנות. חברון הפלסטינית כולה פרושה לרגלינו. נעים במפתיע, אם כי בכל רגע זה יכול להתלקח. מאחורינו נמצאת ההתנחלות תל רומידה". - נו, סוף סוף יכולים ערביי חברון להגשים את שאיפתם המסורתית לראות סרטים וליצור אמנות. "תל רומידה", אגב, היא חברון המקראית, עירו של אברהם אבינו.