כלי התקשורת

הרוצחים באים

"והרוצחים בבית" נכתב באדום ובגדול במעריב, שהקדיש את השער שלו לידיעות על תאונות הדרכים הקשות שהרגו ופצעו מספר מבהיל של אנשים בימים האחרונים. "מי שאחראים לתאונה, הנהגים הרשלניים במקרה הטוב או המסוכנים במקרה הרע, חוזרים הביתה", קובלים כתבי מעריב שמעון איפרגן ואורי בינדר, "עדות, חקירה, שלילת רישיון - ואז חזרה אל המצעים הנקיים של המיטה והטלוויזיה בסלון".

בהמשך הכתבה מסביר קצין משטרה לכתבים מה שהיו אמורים לדעת לבד, כלומר שמעצר איננו עונש (סמכות הענישה במדינת ישראל היא בית המשפט ולא המשטרה), מעצר נועד למנוע מחשוד לפגוע בעצמו או באחרים, לברוח, או לשבש את החקירה בעניינו. כיון שכל הטעמים הללו לא רלוונטיים למקרה של נהג המונית הפזיז שפגע בשני ילדים באופקים הרי שאין עילה למעצרו. מה בדיוק מבקשים כתבי מעריב? מעצר עד תום ההליכים לכל מי שהיה מעורב בתאונת דרכים, עוד לפני שהחקירה הוכיחה את אשמתו?

במאמר בעמוד הדעות של העיתון מפרט נתן זהבי, מאופק ומעונב כדרכו, את תכניתו למאבק בתאונות דרכים. יש כמה מוטיבים רציניים בתכנית שלו שהיה כדאי להמשיך לדון בהם ואולי לגלגל אותם הלאה, חבל שזהבי ומעריב מתעקשים להסתיר את ההצעות הטובות שלהם תחת כותרות מתלהמות כמו "דרושה הכרזת מלחמה" ו - "לתת לרוצחי הכביש בראש". להילחם בהתלהמות בכבישים בעזרת התלהמות מילולית, הצפת הדם לראש והסתת הקוראים נגד "הרוצחים"? לא רעיון טוב.

ומכאן למילה הזאת, "רוצחים". אין ספק שכתבי ועורכי מעריב מכירים את ההגדרה החוקית של רצח ויודעים שבהעדר מניע, כלומר רצון להרוג, מדובר לכל היותר בהריגה. טעות, פזיזות, רשלנות, מקוממות ככל שתהיינה, עדין אינן רצח. המהירות בה נשלף הביטוי "רוצחים" בדיון בתאונות הדרכים בולט במיוחד על רקע הדיווח על התקפות טרור רצחניות של ערבים על יהודים, מה שבמעריב ובשאר כלי התקשורת מכנים בשמות רכים יותר כמו  "פיגועים", למרות מציאותו של מניע גלוי וידוע (שגם אותו נוהגים לפספס בתקשורת הישראלית).